עוגות לשבת (או - מי הביאני עד הלום)

בכל יום חמישי אחר הצהריים, כשאמא שלי היתה שולפת את המיקסר עם המתקן שלו מהארון התחתון, אחותי ואני היינו גוררות מהר שני כסאות משני צידיו של המתקן ומציבות עובדות בשטח. הכסאות ואנחנו עליהם השארנו לאמא מעט מאד מקום לעבוד, וממעט המקום הזה בכל יום חמישי היו יוצאות עוגות לתפארת.

בכל שבוע אותן העוגות בדיוק: עוגת טורט אחת בתבנית גדולה (שלפעמים לפעמים הפכה להיות עוגת שיש), שתי צמות שמרים-שוקולד ושתי צמות שמרים-גבינה. כל שבוע בדיוק אותו הדבר.

העיניים שלנו ברקו כשראינו את אמא מקציפה את הביצים עם הסוכר, ואת התערובת הופכת לענן צהוב, מתוק וקטיפתי. היינו מוסיפות תחת עיניה הבוחנות את השמן, את הוניל ולפעמים אפילו היתה נותנת לנו לנפות את הקמח פנימה. אבל השלב הכי מענג היה ליקוק שני המקצפים של המיקסר, ואחר כך הקערה עצמה שאותה היינו מלקקות בתורות עם המרית. העוגות האלה שהכינה מדי יום חמישי היו צריכות להספיק לכולנו לכל השבוע וכשהן נגמרו, היינו מחכות שיגיע שוב יום חמישי. הן היו הכי טעימות בעולם, הן מעולם לא נמאסו עלינו וכנראה שגם לא היינו מפונקים. אני חושבת שבימי חמישי האלה נמצאים הזרעים של האהבה הגדולה שהוא המטבח עבורי. בהתחלה רק טעמתי. ככל שהשנים עברו קיבלתי עוד ועוד משימות. ליד המיקסר, על המחבת, בקערת הסלט, ובסיר הבשר. לקצוץ, לערבב, לגלגל, לסחוט, לתבל, לטעום, לטגן, לבזוק, להמליח, לשטוף, לקלף, לגרד, להקציף, לבחוש, לרדד, למדוד, לקפל ועוד ועוד ועוד. עד עצם היום הזה. פעולות שאני עושה באהבה גדולה מדי יום ביומו. ועכשיו עומדות ועומדים לצידי כל מי שרוצה ללמוד ממני. שמחה להגיש לכם בדף הזה מתכונים, הסברים, הצעות וסדנאות.

בתאבון!