קוגל ירושלמי אמיתי

הילדות המוקדמת שלי בשנות השבעים היתה מושלמת. גרנו בשכונה מופלאה בירושלים, שכונה שהיתה בה תערובת מוחלטת של אשכנזים ויוצאי עדות המזרח, ישראלים ועולים ממדינות אנגלוסקסיות וברית המועצות, דתיים, חרדים, מסורתיים וחילונים. מדגם מייצג למדי של החברה היהודית-ישראלית שהיתה אז בארץ.

בתי הכנסת של הקהילה הדתית-לאומית היו למעלה, במעלה השכונה (כי כמו כל מקום בירושלים, ברור שיש עליות ומורדות והרבה הרבה מדרגות). היה צריף אחד שהיה מחולק באמצע ובו היו שני מניינים – אחד ספרדי ואחד אשכנזי.

והיה מנין אחד נוסף במקלט של בנין 103. זה היה המנין שלנו. והוא היה בעיני הכי מיוחד. לא יודעת להגיד למה, אבל בגיל הצעיר שהייתי, הרגשתי שאני חלק ממשהו אחר.

הקידושים שאחרי תפילות השבת היו גולת הכותרת. בין אם זו היתה חגיגת בר מצווה, הכרזת שם לילדה, ברכת הגומל – קידוש היה סימן לקוגל. הקידוש הכי נחשב היה הקידוש של שבת בראשית, השבת שאחרי שמחת תורה. בשבת בראשית, חתני בראשית (ובעשורים האחרונים גם כלות בראשית, לשמחתי הפמיניסטית) עורכים קידוש גדול ומרשים לכל באי בית הכנסת. ומה בקידוש? כמובן שהחשודים המיידים לא נעדרו – הם הלא הקרקרים, הבורקסים והתותית. נוספה גם תקרובת חגיגית יותר במיוחד לקידוש הלא שגרתי. לפעמים אפילו היו קרמבואים לשמחת כולם.

אבל אותי לא ענינו הבורקסים, לא הדג מלוח, לא הקינלי ואפילו לא הקרמבו. כבר אז היה לי ברור בשל מה התכנסנו כאן היום – וזה כמובן הקוגל. ולא סתם קוגל. הקוגל של מאיר כהן. שחום, מתוק וחריף, מוגש עם רבע מלפפון חמוץ (חתוך לאורך!) בצלחת פלסטיק חד פעמית לבנה, שמתקפלת מכובד הארוע המרגש. את הצלחת היה צריך לאזן היטב על יד קטנה אחת (מזכירה לכם, אני בת כלום בסיפור הזה, בעלת כף יד קטנטנה ודי חמודה כנראה), כי ביד השניה צריך לאחוז במזלג ולאכול איתו את גן העדן הזה.

חברים, תנו לי להבהיר לכם: זה לא היה פשוט. המבנה השברירי נפל פעמים רבות. מפחי נפש היו גם היו. אבל למרות כל הקשיים, מעולם לא נשברתי. עם הצלחת המתנדנדת הייתי מחפשת לי פינה שאוכל לשבת בה בנחת, להניח את היצירה בעדינות על ברכי – ולאכול...

חיתוך הקוגל היה ארוע בפני עצמו. אני זוכרת את הגברים, ואבא שלי הגבאי ביניהם, מתגודדים סביב השולחן הגדול, הופכים על מגש ענק את הסיר העצום ממנו היה בוקע גלגל קוגל ענקי.

את הגלגל היו פורסים לשניים. פרוסה ענקית אחת היתה חוזרת לסיר ואת חצי הגלגל השני היו חותכים במומחיות לחתיכות מדויקות שיספיקו לכולם. לא שאי פעם הקוגל נגמר. ללא תלות בכמות האנשים ובגדול הסיר – תמיד היה מספיק קוגל לכולם, ועוד קצת לתוספת למי שהיה חייב.

ואתם לא טועים. אין נשים בסיפור הזה. בבתי כנסת של שנות השבעים לא היה כמעט מקום לנשים. פיזית. עזרות הנשים היו קטנות, ואצלינו במקלט, מי שכבר כן התעקשה למצוא את מקומה – מצאה אותו מאחורי וילון אטום, ללא שום יכולת לראות או להבין מה קורה מעבר למחיצה. אבל אני עוד קטנה, עדיין מותר לי להסתובב בעזרת הגברים בין הרגליים של הגדולים, ועוד לא עזבתי את בית הכנסת על רקע חוסר התאמה (שלי למגדר השולט). ובכלל, מאיפה הגיע לכאן התוכן הפמיניסטי הזה? זה בלוג אוכל. קישטה, תחזור לעמוד שממנו באת.

כשמאיר כהן עבר לכפר אדומים, אמא שלי עברה להיות אחראית הקוגל של בית הכנסת. ביחד עם האחריות, הגיעה נחישות להכין קוגל טוב לא פחות (ורבים יאמרו – טוב יותר). והיות שמתכון ירושלמי מנצח, היישר מהשוויגר* ממאה שערים – כבר היה לה, כל שנותר הוא לרכוש סיר אלומיניום ענק – ויש קוגל מנצח!

ביחד עם מאיר כהן רבים עזבו את השכונה – לרמות, לגוש עציון, לרמת אשכול, לבית אל ולעפרה. גם המנין עבר למשכנו החדש באהל משה. אנחנו גדלנו והשכונה כבר היתה פחות מופלאה, פחות מעורבת והרבה פחות מיוחדת.

אבל הטעם של הקוגל לעולם ישאר.

* מי לא יודע מה זה שוויגר? חמות או חמה. ביידיש כמובן.

את המתכון הזה הבאתי לאורך השנים להרבה חברות וחברים, אבל פעם אחר פעם הם ביקשו לראות איך בדיוק זה נעשה. אז לכבוד שבת בראשית, קבלו את המתכון האלמותי עם סרט שמפרט את כל שלבי ההכנה וכל הטיפים שבדרך.

אז הפעם יש לפני שמתחילים ממש קצרצר, כי כל הטיפים נמצאים בסרטון:

• השתמשו באטריות ביצים דקות. לא דקיקות. לא עבות. אטריות דקות. אלה שכתוב עליהן זמן בישול 6 דקות.

• נסו להשתמש במלפפונים חמוצים גדולים, כאלה שתוכלו לפרוס לאורך לארבע. לא יודעת למה, אבל ככה זה הכי טעים לי. אולי זה הטעם של בית כנסת... ברור שאפשר להגיש עם מלפפון חמוץ בכל גודל ומכל סוג, אבל נסו. מענין לבדוק אם זה רק אצלי, או שבאמת זה טעים יותר כך 😊.

ואל תאכלו קוגל בלי מלפפון חמוץ. זה לא כשר.

מצרכים

1 חבילת אטריות דקות

3 ביצים

1/2 כוס שמן

1/2 כוס סוכר (ועוד 2 כפות בהמשך, או יותר לפי הטעם)

מלח

פלפל שחור – הרבה! אני שמתי 7 כפיות. כמה אתם אמיצים?

להגשה

מלפפונים חמוצים גדולים

אופן ההכנה

מבשלים את האטריות כמו פסטה – בסיר גדול עם מים רותחים והרבה מלח. אפשר ממש דקות ספורות (אפילו פחות מה 6 הרשומות על השקית) כי הקוגל הולך להכנס לתנור.

מסננים את האטריות ומעבירים לקערה גדולה שיהיה לכם נוח לערבב בה את התערובת.

בקערה קטנה טורפים את הביצים עם הרבה פלפל חריף. אם אתם מפחדים להפריז בשלב הזה, אין שום בעיה להוסיף פלפל אחר כך.

במחבת מניחים את השמן עם הסוכר ומדליקים אש בינונית. מקרמלים את הסוכר והשמן ללא ערבוב ושומרים שלא יישרף.

כשהקרמל זהוב-חום שופכים אותו מיד על האטריות המסוננות (שנמצאות בשלב הזה בקערה ולא במסננת).

מערבבים.

מוסיפים את תערובת הביצים.

בשלב הזה טועמים ומתקנים תיבול – אפשר להוסיף מלח, פלפל וסוכר. הזהרו שלא יהיה מתוק או מלוח מדי. אין כזה דבר קוגל חריף מדי, אז אל תזהרו מזה בכלל.

מחממים היטב את הסיר שבו תאפו את הקוגל עם 1-2 כפות שמן.

מכבים את האש ומוסיפים את תערובת הקוגל לשמן הרותח.

אופים ב 200 מעלות חצי שעה, וחצי שעה נוספת ב 180 מעלות.

אם אחרי שעה הקוגל לא מספיק שחום מלמעלה – אפשר לאפות אותו עוד רבע שעה ללא מכסה, שישתזף.